<h1>פי' הרשב"ץ — ברכות</h1>
<h2>דף קה.</h2>
גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב אידי בר אבין וכו' הראשונים מצוה, מצוה לשמוע דברי חכמים וכבר פי' למעלה בסמוך (להלן ק"ו א'). אחרונים חובה, חובה עדיפא ממצוה. אמצעיים, שנוטלין בין תבשיל לתבשיל לנקיות בעלמא. רשות, שאם לא רצה לרחוץ אין חובה בדבר ואפילו נטל ידיו פשיטא שאינו מברך עליה. מצוה לגבי רשות, ולקמן מפרש מאי מצוה איכא במים ראשונים, ומשום דתני אמצעיים בהדיהו דרשות גמורה נינהו קרי להו למים ראשונים חובה ואע"פ שאינן אלא מצוה חשובות הן אצל הרשות ליקרא חובה. גופא מים הראשונים והאחרונים וכו' בין בכלי, מתחתיהן לקבלם. אין ניטלין אלא בכלי, לפי שרוח רעה שורה עליהן. קינסא, [אם נותן] שפאי עצים וקסמין תחתיהם, למ"ד כלי הכא לאו כלי הוא למ"ד אין ניטלין ע"ג קרקע שפיר דמי. מפעפעין, מרככין את הידים ומבליעין בהם את זוהם התבשיל. סולדת, נכוית.
<h2>דף קה:</h2>
לא שאנו אלא בין תבשיל לתבשיל, וי"מ בין תבשיל של בשר לתבשיל של גבנה, שכיון שאינו אוכל עקר הבשר והגבנה אין צריך ליטול ידיו, אבל בין תבשיל של בשר לגבנה עצמה חובה. ולפי זה הא דאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ה א') שהאוכל בשר לא יאכל גבנה עד סעודתא אחריתי היינו דוקא אוכל בשר עצמו אבל אוכל הרוטב [מותר] מיד אחר נטילה. וי"מ דבין כך ובין כך אסור והכא ה"פ דבין תבשיל לתבשיל אחר שאינן בשר וגבינה רשות, בין תבשיל של בשר לגבינה שלפניו דבעי קינוח הפה צריך נטילה.
(ברכות נ"ג ב') והייתם קדושים אלו מים אחרונים. וא"ת והיכי אמרינן בפרק כל הבשר ומייתי לה בהלכות בסמוך מפני מה אמרו מים אחרונים חובה ואמרינן מפני מלח סדומית, והא מקרא ילפינן להו. תירץ הרמב"ן ז"ל דודאי מצוה איכא ולא בעינן אלא מה ראו חכמים לקבען חובה להחמיר בהן יותר מן הראשונים, שאמרו מים ראשונים רשות אחרונים חובה, ופריק משום מלח סדומית. והראב"ד ז"ל תירץ דקרא דוהייתם קדושים ליתיה אלא למי שאכל דבר מזוהם שהוא צריך ליטול ידיו כדאמרינן כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה, אבל בשלא אכל דבר מזוהם, א"נ לשאר המסובין שאין מברכין, אין בנטילתן מצוה אלא חובה משום מלח סדומית. וכתב רבינו האי ז"ל שכל דבר לח שהוא מסתבך בהם בידים מיקרי דבר מזוהם. ובשם רב אחא משבחא ז"ל כתבו דכל דבר שאינו קרב לגבי המזבח קרי מזוהם ושהוא קרב לגבי המזבח אינו קרוי מזוהם, וכדאמרינן בהמה שקרבה לגבי המזבח פסיקא זוהמתה. ולפי זה מי שבא לברך בהמ"ז ואכל דבר מזוהם צריך לברך ענט"י כשם שמברך בראשונים. וי"א דכיון דאמרינן לקמן דמים אחרונים אינן צריכות כלי אינו מברך ענט"י אלא על רחיצת ידים, דלשון נטילה הוא מלשון הכלי הקרוי נטלא, כדאמרינן בפ' חזקת הבתים (נ"ח ב') נטלא אנבג (אנפרן) [אנפק] מחזיקין רביעית. ולא נהיר דאפילו רחיצת ידים שאינה צריכה כלי מיקריא נטילה בלשון חכמים לפי שרוב הרחיצות בכלי, כדאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ד ב') הוא תני לה והוא אמר לה בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים אע"פ שאותה נטילה אינה טעונה כלי. וי"א שהמטביל ידיו מברך על טבילת ידים וי"א שאינו מברך אלא ענט"י לפי שיש בכלל טבילה נטילה וזה אינו מטביל ידיו אלא מפני שנצטוה על הנטילה ועליה הוא מברך. אבל מים אחרונים למי שלא אכל דבר מזוהם א"נ לשאר המסובין אינו צריך לברך עליהן שאינן אלא מפני שמירת נזק של מלח סדומית אין לברך עליהן כשם שאינו מברך כל שעה שהוא נשמר מן הסכנה, וכ"כ הראב"ד ז"ל. וכן כתב ז"ל דבנטילת ידים שבין תבשיל לגבינה מברכין אע"ג דקרי להו חובה לקמן, משום דלא דמו לחובה דמים אחרונים דהתם ליכא אלא משום סכנה אבל הכא מצוה איכא. וי"א שאין צריך לברך עליהן דבכה"ג לא מיקריא מצוה שאינן באין אלא למנוע מן העבירה.
אמר רב הונא מפני מה אמרו וכו' אדם אוכל אחר סעודתו מלח, דאמור רבנן (ברכות מ' א') אחר כל אכילתך אכול מלח, וכיון דנגע ידיו במלח הדר יהיב ידיה אעיניה ומסמא לה הלכך צריך לנטלן. ומשתכח כי קורטא בכורא, אינה מצויה אלא מעט קורט בכור. ואי כאיל, מדד מלח. תרגום וימודו בעומר (שמות ט"ז) כלו בעומרא וכתיב (ישעיה מ') וכל בשליש. ואיכא מ"ד דהאידנא לא שכיח מלח סדומית לפיכך מקילין במים אחרונים. ומכל מקום אם אכל דבר מזוהם חובה ליטול ידיו דהא אמרינן דמים אחרונים הרגו את הנפש לפי שהריחו בידיו ריח תבשיל.
<h2>דף קו.</h2>
אתמר חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים, פירוש למים הראשונים. ואע"ג דתניא לעיל מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן, חזקיה תנא הוא ופליג עליה. ר"ג בר' אוכל טהרות, היה.
כל גופו טובל בהן, אם נטמא ראויות הן לטבילה. במקומן, בחיבורין אם בא להטביל ידיו בהם. כ"ע לא פליגי דשרי, ככל המקוואות והמעינות דהשתא כל גופו טובל בהן ידיו לכ"ש, דלא בעינן מים חיים שלא מלוחין ולא פושרין אלא לזב בלבד, אבל לנדה וזבה ולכל שאר טמאין לא, דהא תניא (תוספתא זבים רפ"ג) חומר בזב מבזבה שהזב טעון מים חיים משא"כ בזבה. במנא, לשפוך על ידו כדין הנוטלין. דכולי עלמא לא פליגי דאסיר, פרש"י ז"ל משום דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גריעי מחמי האור שלא היתה בהן שעת הכושר. ולפי פירוש זה אם נצטננו נוטלין מהן לידים. וי"מ דלעולם אין נוטלין מהן לידים אפילו צוננין, לפי שלעולם ניכר בהן חמי טבריא, או מפני ריח גפרית או מפני שנפסלו משתיית בהמה. וכן דעת הרשב"א ז"ל. כי פליגי דאפסיקינהו בבת בירתא, חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל הן מחוברין למקוה. גזרה בת בירתא אטו מנא, שהן מים שאובין. מים שנפסלו משתיית בהמה, פרש"י ז"ל כגון סרוחין והריא"ף ז"ל פירש כמו שכתוב בהלכות. ומוכח בגמרא דדיניהו דמים שנפסלו משתיית בהמה כדין חמי טבריא ולענין היכא דאפסקינהו בבת בירתא פליגי בה תנא קמא ורבי שמעון בן אלעזר דלת"ק גזרינן כחזקיה בחמי טבריה, וקי"ל הכי. וזה סיוע למה שפסק הריא"ף ז"ל כחזקיה משום דקאי ת"ק כותיה דהא בגמרא אמרינן דפלוגתייהו בחמי טבריא אתיא כהני תנאי.
אמר רב אידי בר אבין וכו' אין נט"י לחולין, מן התורה, דהא אין שני עושה שלישי בחולין. סרך תרומה, שהידים גזרו עליהן להיות שניות ופוסלות את התרומה, וכדי שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהן תקנו כך אפילו בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים, שתקנוה. רבא אמר מצוה, דאורייתא היא כרבי אלעזר בן ערך וכדמפרש ואזיל. וידיו לא שטף במים, משמע דאם שטף טהור ואי אפשר דמאי מהני שטיפת ידים לטהר מגע זב, אלא ה"ק הנוגע בזב ומי שלא שטף את ידיו שניהן טמאין, ואסמכתא בעלמא היא והיינו דאמר מכאן סמכו.
(ברכות נ"ג ב') אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא [תנא] והתקדשתם אלו מים ראשונים. הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי דאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ו א') ומייתי לה בהלכות לקמן אין נטילת (מים) [ידים] לחולין מן התורה אלא משום סרך תרומה ועוד משום מצוה, ואמרינן מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים וכו', לימא ליה מוהתקדשתם. ותירץ הוא ז"ל דוהתקדשתם ליתיה אלא למברך המוציא בלחוד ומשום כבוד ברכה, דומיא דוהייתם קדושים אלו מים אחרונים וכמו שנפרש בס"ד, אבל קרא דר' אלעזר בן ערך איתיה לכל אוכל ואע"פ ששומע ברכה מפי אחרים. א"נ משום הכי אייתי ההוא קרא דר' אלעזר בן ערך משום דבההוא קרא מפרש ממש ידים משא"כ בקרא דוהתקדשתם דלא (מתשעי) [משתעי] קרא בידים. ומיהו אע"ג דמדרבנן נינהו מברכין עליהן ככל מצות דרבנן כגון מקרא מגלה והדלקת נר חנוכה ומצות עירוב. ואע"ג דאמרינן אשר קדשנו במצותיו וצונו, הא (ד)אמרינן פרק במה מדליקין (כ"ג א') דמצינן למימר הכי, והיכן צונו מלא תסור וכו' א"נ משאל אביך ויגדך. ומברכין עליהן על נטילת ידים ולא ליטול את הידים. ואע"ג דאכל מצוה שעל כרחו יש לו לעשותה ואי אפשר לעשותה ע"י אחרים צריך לברך בלמ"ד ולא בעל, שאני הכא שצריך לברך אחר נטילה, שלפעמים שידיו פסולות אפילו לברכה, וכיון שלאחר עשיית המצוה הוא מברך עליה צריך לברך בעל כדמוכח בפ"ק דפסחים (ז' ב'). ואע"ג דאיכא ידים שצריכות נטילה לפת ואינן פסולות לברכה, כידים של הסח הדעת, שהרי לא הצריכו נטילה לברכת אשר גאלנו והצריכו נטילה לברכת הלחם כדאיתא בפרק ע"פ (קט"ו ב'), והיינו טעמא דהסח הדעת פוסל את הידים לפת ואינו פוסל לברכה, אפילו הכי כיון דאיכא (יש) ברכה שהיא אחר נטילה כגון ידים של בית הכסא וכיוצא בהן ובההיא צריך לברך בעל תקנו בכל נטילות מטבע אחד שלא יהו להן שני מטבעות. וכעין שאמרו בטבילה דאע"ג דבכלהו טבילות בעו לברוכי מקמי טבילה שהרי כל הטמאין כולן מותרין לברך, כיון דאיכא טבילת גר דאכתי גברא לא חזי וצריך לברך אחר טבילה וכמו שכתוב בהלכות הריא"ף ז"ל בפ"ק דפסחים, תקינו מטבע אחד לכל הטבילות בעל ולא בלמ"ד, ודכותה נטילת ידים.
(פסחים קט"ו א') א"ר אלעזר א"ר הושעיא כל שטבולו במשקין צריך נטילת ידים, פירוש משום [דידים] שניות הן וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה (פרה פ"ח מ"ז) וחוזרין המשקין ומטמאין את הפירות שהרי ראשון עושה שני בחולין. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שכתבו שלא נאמר דין זה אלא לאוכלי טהרות אבל לדידן לא. ולא נהיר דכי היכי דלפת תקון משום סרך תרומה ה"ה לכל דבר שטבולו במשקה, וכן נהגו בלילי פסחים לברך על נט"י בטבול ראשון וכדאיתא בפרק ע"פ. וא"ר אלעזר וכו' משום נקיות, ורשות בעלמא היא. וי"מ דכשיודע שאינן נקיות (אינה) [איכא] חובה משא"כ בפת דסתמן בעי נטילה. ופליגא דר"נ, דאמר גסות היא ואסור להנהיג עצמו בגסות הרוח. וכתב הרשב"א ז"ל דה"מ לשאר פירות אבל יין צריך ליטול ידו אחת כדמוכח ברייתא דכיצד סדר הסב כדאיתא בפ' כיצד מברכין (ברכות מ"ג א') וכן פת הבאה בכיסנין היכא דלא קביע סעודתיה עלה בעי נטילת (ידים) ידו אחת. וכבר כתבתי זה למעלה (ברכות מ"ג א'). וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל דהא דאמרינן דהנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח ה"מ היכא שנוטל אותן דרך טהרה כנטילתו לפת אבל אם נוטלן לנקיות בעלמא נראה שאין לחוש, וצריך עיון. ארבב"ח וכו' ולא ספו לי מידי, לא נתנו לי כלום לאכול עמהן שלא חששו לצרפני עמהן לזמון. ש"מ אין זימון לפירות, לומר נברך דאי הוה מצות זימון לפירות ודאי הוו ספי לי כדי שאצטרף עליהן לזימון. וש"מ, מדבריכו כל חד וחד לחודיה ולא יצא האחד בברכת חבירו, שנים שאכלו מצוה ליחלק, הואיל ואין כאן זימון שלשה מצוה שיברך כל אחד לעצמו. ודוקא אם שניהם סופרים וכדאמרינן בפרקין דלעיל (ברכות מ"ה ב').
<h2>דף קו:</h2>
ת"ר קדוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק, היני פרק עליון מקום חבור היד עם הזרוע. והכי מוכח במסכת ערכין דבקדוש ידים ורגלים לא בעי אלא עד הפרק העליון שהוא סמוך לזרוע דתנן (ערכין י"ט א') האומר משקל ידי עלי מכניס ידו לכלי מלא מים עד מרפקו [והוינן בה והתני לקידוש ידים ורגלים עד לפרק, אלמא הוי טפי עד מרפקו] מעד הפרק, ומרפקו שקורין קודא הוי סוף קנה הזרוע שהראש האחר הוא מחובר ליד כדמוכח באהלות (פ"א מ"ח) גבי רמ"ח איברים. לחולין עד לפרק לתרומה עד לפרק. פירש רש"י ז"ל לחולין אינו צריך נט"י אלא עד הפרק השני שבאמצע האצבעות דכיון דמשום סרך תרומה בעלמא נינהו דיו אם נטל במה שנגע במאכל דהיינו ראשי אצבעות. ולתרומה עד לפרק השלישי והוא שבגב היד מקום פצול האצבעות. והרמב"ן ז"ל כתב דמלישנא דברייתא משמע ההפך דנקיט קדוש ידים וחולין ותרומה, ולפי פירוש זה הכי הוה ליה למנקט קדוש ידים תרומה חולין. לפיכך פירש הוא ז"ל בהפך, והכי מוכח בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ב) דאמרינן התם בשם רב נטילת ידים לתרומה עד לפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו. וא"ת והיאך אפשר להחמיר בחולין יותר מן התרומה, הא לא קשיא דהא אמרינן לקמן (ק"ז ב') התירו מפה לאוכלי תרומה ולא התירו מפה לאוכלי חולין. ואסיקנא משמיה דריב"ל וכו'. ולפי זה דיו ליטול ידיו עד קשרי אצבעותיו. אבל הרשב"א ז"ל כתב שצריך עד סוף הכף שהוא מקום חיבור הזרוע עם היד. ונראה שהוא מפרש הירושלמי כך נט"י לתרומה עד הפרק שהוא סוף הכף ולחולין עד קשרי אצבעותיו שאין חמורין כתרומה, וא"כ כי אסיקנא בגמרא דעד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא עד אותו פרק שבסוף הכף קאמרינן. ותמהני דא"כ קדוש ידים עד לפרק היני מרפק, ואי אפשר מההיא דערכין וצריך עיון. וכתב הרשב"א ז"ל דהני מילי למים ראשונים אבל למים אחרונים אינו צריך אלא עד פרק האמצעי של אצבעות שאין מגיע למעלה משם לכלוך המאכל ונכון הוא.
וכל דבר שחוצץ בטבילה, כגון רובו אפילו אינו מקפיד או מיעוטו דמקפיד, וכן גרב וגלד יבש שאין מצטער בנטילתו, וכן טיט היון הנדבק הרבה ושרף היבש וכן בצק שתחת הצפורנין. ולפיכך נכון [לנקר] צפרניו קודם נטילה, וי"א דהוי מיעוטו שאין מקפיד. וכתב הרשב"א ז"ל שהנשים הצובעות ידיהן לנוי וכן מי שמלאכתו צבע שאין חוצץ הצבע לנטילה שאין כאן מממש הצבע שיהא חוצץ, והביא ראיה מהפרכת שמצינו לה טבילה אעפ"י שהיא צבועה. וכן הודה לו הרמב"ן ז"ל, וכן כתב שאם זה מקפיד אל המקפיד הויא חציצה ולשאינו מקפיד לא הויא חציצה.
אמר רב נוטל אדם ידיו שחרית, לתפלה. ומתנה עליהן, לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם. פתקא דערבות, בקעה של אותו מקום שבאותה מדינה ואין מים מצויין להן. ופליגא דרב, דשרי אפילו בלא דוחק. ולענין פסק הלכה יש אומ' דוקא בשעת הדחק, דכיון דפליגי לישני עבדינן לחומרא, הלכך אין מתירין כן אלא להולכי דרכים שאין עתידין למצוא מים תוך ארבעת מילין כדאמרינן (ברכות ט"ו א' וש"נ) לנטילת ידים ארבעת מילין. ולפי זה נהגו הולכי דרכים ליטול ידם קודם שיכנסו לדרך ומתנין שתועיל נטילה זו לאכילה ולובשין בתי ידים או כורכין ידיהן במפה לשמרם מטינוף. ויש מחמירין עוד לומר דהני ד' מילין דאמרן לאו משעת נטילה נינהו אלא משעה שירצה לאכול שאם אחז בדרך כבר ורוצה לאכול בנטילת שחרית אינו מותר אא"כ רחוק מהמים ד' מילין. וכבר פירשתי הא דד' מילין בפ' היה קורא. והרשב"א ז"ל פסק לקולא אפילו שלא בשעת הדחק, ובודאי הכי משמע דטפי עדיף למפסק כלישנא דאתי כרב ולא כלישנא דפליג עליה, ועוד דמדרבנן יש להקל. ואע"ג דאמרינן בגמרא (ברכות נ"ב ב') דבעינן תכף לנט"י סעודה היני למצוה אבל אם הפליג ידיו טהורות כל ששמר את ידיו.
<h2>דף קז.</h2>
(חולין ק"ז א') אמר רבא האי אריתא דדלאי, צנור ששופכין בו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים לשדה. אין נוטלין ממנה לידים, לתת ידו לתוכה ויקלחו המים בתוכן. דלא אתו מכח גברא, שכבר עבר כח השופך והן מקלחין מאיליהן ואין כאן לא נטילה ולא טבילה, נטילה דלאו מכח גברא קאתו וטבילה נמי בצנור ליתא שאין כאן שיעור מקוה, כ"כ רש"י ז"ל. אבל הריא"ף ז"ל כתב משום דהוו להו שאובין. ואי מקריב לגבי דוולא, שכשהדולה שופך זה נותן ידיו למקום השפיכה והמים מקלחין מכח השפיכה לתוך ידו שפיר דמי. ואי בזיע דוולא בכונס משקה, שנקב שמכניס משקה גדול הוא קצת ולאו מנא הוא ואנן בעינן מנא גבי נט"י כדלקמן ואי נקב בכונס משקה תו לא חזי לנט"י. ואמרינן בגמרא דאי מילף ליפי מיא מטבילין בו את הידים, פי' שהקלוח מחבר בינו ובין הנהר והוי כמטביל בתוך הנהר ואע"ג דבעירוב מקואות בעינן כשפופרת הנאד ה"מ בטבילה החמורה אבל בנט"י לא החמירו כל כך. וכתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל משמיה דרב אחא משבחא ז"ל דהיכא דאיכא משיכלא דמיא שרי למישך איניש ידיה בגויה וממשינון ומיכל מדבעינן גבי קדוש ידים ורגלים במסכת זבחים (כ"א א') ופשיט דלא משום דממנו אמר רחמנא ולא בתוכו, התם הוא משום דכתיב ממנו אבל בעלמא רחיצה מעליא היא, דאי לאו רחיצה תיפוק לי דבעינן [ורחצו] וליכא. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל ואמאי והא שאובין נינהו ואין בהן שיעור מקוה והא טבילה היא. ותירץ הוא ז"ל דהכא גבי אריתא דדלאי כיון שהוא בקרקע הטבלה היא, וטבילה בשאובין ליכא אלא בשאינן שאובין ובשיעור מקוה, אבל מישך ידיה בגויה דמנא נטילה היא והיינו דאמר דרחיצה מקריא, כלומר שאין זו טבילה אלא נטילה, ושפיר דמי. וכן דעת תלמידו הרשב"א ז"ל.
גרסינן בסוטה בפ"ק (ד' ב') וכו' צריך שיגביה ידיו למעלה, פירוש משום דקי"ל (ידים פ"ב מ"ב) דמים ראשונים מטהרין את הידים שנים מטהרין את המים, כלומר שהמים הראשונים [מטהרין] לכלוך הידים אבל הן עצמן קבלו טומאה מהידים והשנים הן המטהרין את (הידים) [המים], ושמא הראשונים יצאו חוץ לפרק, ואפילו יצאו השנים [נר' שדילג פה המעתיק ובערך כך צ"ל: ג"כ חוץ לפרק לא מהני מפני שאין השנים] מטהרין אלא עד הפרק כדתנן (שם מ"ג) ידים מטהרות עד הפרק [כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ואת השנים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה, נטל את הראשונים ואת השנים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה] ואם יצאו חוץ לפרק נטמאו הראשונים ואם ישפיל ידיו למטה יחזרו לתוך הפרק ויטמאו את הידים. לפיכך צריך שיגביהם למעלה כדי שיתנגבו שם או יתקנחו ולא יחזרו למטה. אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה, כדי שתרד הזוהמא למטה ולא על זרועותיו. א"ר אבהו כל האוכל בלא ניגוב, לפי שהאוכל נמאס. לחם טמא, י"מ משום דבההוא ענינא כתיב בגללי צאת האדם תעוגינה וכתיב בתריה ככה יאכלו וי"מ דלחמם לח ומים וי"מ דל'ח'מ'ם' ט'מ'א' בגימטריא בלא ניגוב ידים.
מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים. וסופא דמתניתין בריש מסכת ידים הכי איתא מחצי לוג לשלשה אפילו לארבעה מלוג לחמשה לעשרה למאה. שאני התם דקאתו משירי טהרה. כל המפרשים פירשוה אפילו בזה אחר זה, דאי אפשר לפרש בשופך עליהם בבת אחת דא"כ מאי שירים איכא. אבל הרמב"ן ז"ל הוקשה לו וכי מפני שהיה בכלי זה שיעור יהא חשוב לעולם. לפיכך פירש הוא ז"ל דבנוטלין זה אחר זה בלא הפסק מיירי וכגון שמערה עליהן (מצנור) [מצרצור] קטן ואין קילוח פוסק ממנו והיני שירי טהרה דאמרי' נצוק חבור כדאמרינן לענין מקוה (מקואות פ"ז מ"ו) כל זמן שרגליו של ראשון במים טהור. וכתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל בפ' כל הבשר והרב רבי משה בר מימון ז"ל פי' משנה זו בענין אחר, פירוש שלא נאמרו דברים אלו אלא במים שנים, וכן נראה בתוספת' כדבריו. וכן נראה מדבריו ע"י שלא הצריכו שנים אלא לתרומה לא הוזכרו בגמרא לענין פת ולא לתפלה כלל. עד כאן לשונו בחידושיו.
ואמר רבה וכו' קפדיתו אמנא. הקשה הרמב"ן ז"ל מנא תנינא דתנן (ידים פ"א מ"ב) בכל הכלים נוטלין לידים ואפילו בכלי גללים ואין נוטלין לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת חבית ולא יתן לחבירו בחפניו. וכן נמי הא דא"ל קפדיתו אחזותא תנינא (שם מ"ג) נפל לתוכן קומוס או קנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין. ותירץ הוא ז"ל דה"ק ליה (ומאי) [ודאי] קפדיתו אמנא ואחזותא אשיעורא מי קפדיתו. עוד תירץ דאי ממתני' הוה אמינא דנקט לתרומה אבל לחולין לא קפדינן קמ"ל. ורש"י ז"ל פירש קפדיתו אמנא שיהא שלם. וכתבו בעל ה"ג ורב אחא משבחא ז"ל מ"ט קפדינן אמנא משום דאסמכינהו רבנן אמי חטאת א"נ אקידוש ידים ורגלים דתנן (ידים פ"א מ"ב) אין ממלין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלים.
אתקון רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעתא, של זכוכית קרי נטלא והיתה מוצנעת לשער בה כלי של כל איש ואיש שמתקנו ליטול ידיו. כוזא, של חרס. ודוקא למים (משום) [ראשונים] אבל לאחרונים לא אלא עד שיסיר הזוהמא (שהידים) [מהידים] בין הרבה בין מעט. וכן כתב הרשב"א ז"ל.
אמר רבא מגופת חבית שתקנה, אבל בלא תקון לא דתנן במסכת ידים (פ"א מ"ב) אין נותנין לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת חבית וכו'. ותקון זה פרש"י שחקקה לקבל רביעית ואשמעינן דאע"ג דמעיקרא לאו לאישתמושי בגוה עבידא שאין חללה עשוי לתוכו, אפי"ה כיון שהתקינה נוטלין ממנה לידים. וכן פי' תקון דחמת וכפישא ודשק וקופה. ואחרים פירשו שהתקין (לקבע) [נדצ"ל שקצע] שפתותיהן שלא יראו כשבר כלי. והרשב"א ז"ל פירש שהתקינן שישבו בלא מסומכין שכל כלי שיושב מסומך אין נוטלין לידים. חמת כפישא, מיני נאדות של עור הן. [שק] וקופה, אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלים מים. וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל דה"ה ללבדין המחזיקין מים אפילו הכי אינן עשויין לקבלת מים.
אבעיא מהו לאכול במפה, מי שלא נטל ידיו לאכול מהו לכרוך מפה על ידו ולא יגע באוכלין ויאכל. ומסקנא. בגמרא שקלו וטרו בהא מילתא ובעו למגמרה משמואל דאשכחיה לרב דאכיל במפה וא"ל עבדין כדין בתמיהא וא"ל דעתי קצרה, כלומר כבר נטלתי ידי ומפני אסטניסות אני אוכל במפה. ואמרינן תו כי סליק ר' זירא אשכחינהו לר' אמי ור' אסי דאכלי בבלאי חמתות ואמר להו תרי גברי רברבי כרבנן ליטעו בהא דרב, והא דעתי קצרה קאמר ליה, אשתמיטתיה הא דאמר רב תחליפא וכו' ור' אמי ור' אסי כהנים הוו. עד כאן גמרא. ומשמע בפי' דלאוכלי תרומה התירו מפה ולא חיישינן שמא יגע משום דכהנים זריזין הן, ולאוכלי טהרות שהן ישראל לא התירו מפה וה"ה לחולין דהיינו בעיין דבעי' למפשטה מההיא דרב. וכן פסקו כלהו רבוותא. אבל הרמב"ם ז"ל (בהל' ברכות פ"ו הי"ח) כתב דלחולין נמי סגי במפה. ואיני יכול להלום דעתו ז"ל בפירוש שמועה זו. ועוד שהוא כתב שאוכל במגרפה צריך נט"י ומאי שנא ממפה. וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל. ומצאתי לרבינו ז"ל שכתב בהלכות שאר אבות הטמאות (פ"ח ה"ט) לט אדם ידיו במפה ואוכל בתרומה בלא נט"י ואין חוששין שמא יגע אבל לא יעשה [כן] בחולין שנעשו על טהרת הקדש או טהרת התרומה גזרה שמא יגע לפי שאינו מקפיד עליהן. ונראה שהוא [מפרש] שמעתין בחולין שנעשו על טהרת תרומה אבל בחולין גרידא לא מחמרינן בהו טפי מתרומה. ולא מחוור.
<h2>דף קז:</h2>
א"ר זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לשמש אא"כ יודע בו שהוא נוטל את ידיו, לפי שמרוב טרדתו לשמש בני הסעודה אינו נוטל את ידיו, ויעבור על לפני עור לא תתן מכשול. מברך על כל כוס וכוס, שלפי שאין קבע לשתיית השמש שאינו יודע אם יתנו לו עוד הלכך אסח אדעתיה מן השתיה, דהוה ליה כנמלך דמברך לפניו אע"פ שלא בירך לאחריו של כוס אחר. ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה, דבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם. הא דאיכא אדם חשוב, בטוח הוא השמש שיתן לו לחם כל הצורך. ת"ר לא יתן אדם פרוסה לשמש וכו' דבר קלקלה, שיפול מידו הכוס על השלחן ותתקלקל הסעודה לפי שיתיאש ממה שבידו מרוב טרדתו ותאותו ליקח הפרוסה. והשמש שלא נטל ידיו, ואע"ג דנוגע באוכלין שאני התם שלא תקנו נטילה בנוגע אלא באוכל וכדאמרן לעיל.
אבעיא להו אוכל מחמת מאכיל, אדם האוכל מידי חבירו התוחב לתוך פיו צריך האוכל נט"י או לא. מאכיל עצמו אינו צריך נט"י, שלא תקנו נט"י אלא לאוכל עצמו ואפילו אינו נוגע בפת כגון שהאכילוהו אחרים או שכרך ידיו במפה, או שאוכל במגרפה כדברי הרמב"ם ז"ל (בהל' ברכות פ"ו הי"ח), אבל המאכיל לאחרים לא תקנו (אלא) [לו] נט"י שאינן אלא נגיעה ונגיעה בחולין לאו כלום היא ולא רצו להחמיר בנגיעה של חולין משום סרך נגיעה של תרומה.
